תרבות ותקשורת

השדכן

תמר נשר-רטי י"ח אב התשס"ד 05/08/2004 15:34

מה עושה משורר שבתקופה קצרה רואיםאור שלושה ספרים חדשים שלו? הוא שמח? נרגש? מעמיד את יצירי-כפיו החדשים בשורה ומלטף אותם בעיניו בזה אחר זה? אז זהו, שתלוי את מי שואלים. אצל יונדב קפלון, למשל, מעוררת ההוצאה המשולשת של ספריו מידה מסוימת של חוסר נוחות.
מבחינה שיווקית, הוא אומר, תשומת הלב המחולקת לשלושה עלולה להיות לו לרועץ, ולספר השירה, בן טיפוחיו, הוא הכי דואג.
קפלון, משורר ירושלמי מוערך, זכה, כאמור, לחוויה – נדירה מאוד בחייו של אדם יוצר: שלושת ספריו החדשים, הרואים אור בימים אלה, הם ספר השירה 'אתה עוד כותב' (כתר), ספר תרגילי היצירה 'ראיתי והנה' (בית אב), וצמד מחזורי התפילה-הגות-חוויה לראש השנה וליום כיפור 'ממך אליך' (ידיעות אחרונות).
שלושה ספרים, שלוש סוגות, שלושה מקומות נפשיים.
"כל אחד מהספרים מסכם תקופה וממד עומק אחרים", אומר קפלון. "הם כל כך שונים זה מזה, עד – שקשה לי להאמין ששלושתם יצאו ממני. ספר התרגי לים מבטא מחויבות חינוכית רשמית, צמד המחזורים נולד מהצורך להנציח מורשת שעלולה להיעלם, וספר השירה מגיע ממקום פנימי ואינו מחויב למאומה".
למרות ההבחנה החדה שהוא עורך בין הספרים קשה להתעלם מן ההרגשה שספריו של קפלון מדובבים את אותו דבר, גם אם בשפות שונות. ואין הכוונה רק לשדה ההתייחסות העיקרי שניצב מאחוריהם, רחב מני ים אך מסוים מאוד; ספריו החדשים של קפלון, כמו גם שלושת ספרי השירה שקדמו להם וספר הסיפורים החסידיים שערך לילדים לפני כמה שנים, מספרים סיפור ארוך ומתמשך של דו-שיח עם שפה ועם עולם תוכן של רוח.
קפלון עצמו מבקש להרחיב את ההבחנה הזו. "רק עם כתיבת ספר השירים החדש התחלתי לחוות את ההבדל הגדול בין נפש ורוח. הרוח והרוחני הם נושא ראשי במחזורים, ואפילו לא הייתי צריך לחשוש מהטפה דתית, אלא רק להפגיש את הקורא עם החוויה הרוחנית שסביבו, שהיא מרכז ההוויה הדתית. והמשך המהלך הזה הוא מתן ביטוי לקשר הרוחני, העומד במוקד ספר התרגילים -- אם כי הוא יותר תרפויטי מאשר רוחני.
אלו הם תרגילי הדמיה שתכליתם להביא את הכותב לאיזון פנימי, ולבסוף -- לקשר אמיץ עם הבורא".
אין בעינך משמעות לכתיבה כשלעצמה, מלבד המשמעות הדתית והצורך התרפויטי שציינת?
"לא אמרתי. ישנם אנשים שהם כותבים אמיתיים, והם לאו דווקא יזכו לתהליכים טיפוליים בכתיבה.
ההפך אפילו: הכתיבה תוביל אותם לנבירה, לאובססיות, להתעלמות ממערכת של איזון -- בניגוד לכל תהליך טיפולי מקובל. אבל אנשים שלא בורכו בגן של הכותב המקצועי עשויים לזכות באוטו-תרפיה כשייכנסו לתהליך הכתיבה".

הרוח של מזל מוזניים


קפלון, 40, התחיל לכתוב שירה כשהיה בן חמש-עשרה. הוא נולד במלבורן שבאוסטרליה למשפחה חב"דית, להורים שבורכו בכישרון כתיבה אבל ניתבו אותו לתרגום: אביו מתרגם – מאנגלית לעברית, אמו עושה את הדרך ההפו כה. קפלון למד בתלמוד תורה חרדי ומאוחר יותר בישיבת מרכז הרב לצעירים, וכשכתב – פעם על תמר המקראית אמרה לו אמו -- יונ דב, כתבת שיר. אז, כשהיה כאמור בן חמש-עשרה, נתקל לראשונה באפשרות המבע הזו, וכשהעולם הזה נפתח בפניו היה קפלון הצעיר בורח לספרייה הציבורית וקורא הכל באופן סדרתי, לאורך המדפים ולרוחבם ללא כל הבחנה. במהלך הקריאה האובססיבית הזו נתקל לראשונה בשירתה של זלדה.
"זלדה היתה לי מופת קריטי", הוא אומר.
"לא יכולתי לדמיין את עצמי יוצר שירה לולא היה לי המודל שלה -- אדם שגדל במציאות חב"דית וכתב מתוכה שירה". ליום הולדתו השש-עשרה העניק לעצמו מתנה: טלפון למשוררת הנערצת. הוא הזמין את עצמו אליה, ומאז, בעצם, היא מלווה אותו. כשהתחתן ביקשה זלדה שישכור דירה מול ביתה, כדי שיוכל לערוך בעבורה קידוש בערבי שבתות.
עד היום הוא מקדש בגביע שנתנה לו, ירושה משפחתית עתיקה.
השירה של קפלון הלכה והשתכללה, והוא החל לפרסם באופן קבוע בבמות שונות. באחד הביקורים אצל זלדה פגש את הלית ישורון, והחל לפרסם בכתב העת לשירה שבעריכתה, 'חדרים'. מחזור השירים הראשון שפרסם שם – היה 'עיר ימים ספורים', שנכתב בעקבות שהו תו בימית בשבועות שלפני פינויה. כמו מחזור השירים הזה, גם שאר השירים שכתב אז ומאז – נגעו להוויה של מפגש -- בין שפות, בין הוו יות, בין עולמות. ועם כל זה נטען כלפיו כי הוא כותב במין ריחוק מבודד, משורר חוויות גדולות אבל איכשהו לא ממש מתוכן פנימה.
"הוא יותר מדבר על נועזיות מאשר נועז בעצ מו", כתב עליו מבקר הספרות מנחם בן לפני כמה שנים. "חסרה לו אותה אנרגיה נפשית שגעונית שהשירה כל כך זקוקה לה".
הקריאה בשירים שלך מעוררת את התחושה שאתה כותב ממקום בריא, לא מתוץ שגעוניות מתפרצת"זו רק חצי מחמאה, כי זה אומר שהשירה שלי אינה מכניסה את הקורא למקום חולה. שירה אמנם משוחררת מכל תפקיד, אבל בדרך אגב היא מכניסה אותנו לכל מיני מקומות. היא מין ארכיאולוג נצחי, שהאובססיה שלו היא להגיע לשכבה הכי תחתונה, שממנה אפשר רק להמשיך ולחפור".
כאוהד גדול של אסטרולוגיה, יש לו הסבר מוצק לנהייתו אחר עולם הרוח. "אני בן מזל מאזניים, וילידי מזלות האוויר אינם צריכים לעבוד קשה מדי כדי להרגיש משהו רוחני.
אנחנו נטועים עמוק בפסיכולוגיה ובכתיבה".
האסטרולוגית מרים בנימיני היא חברה קרובה שלו, ויחד עם אשתו הוא נוהג להיפגש איתה ללימוד משותף בזמנים קבועים. היא מביאה קטעי אסטרולוגיה, הוא מביא רמב"ן ואבן-עזרא, ש"השקיעו המון אנרגיה בתיווך בין הכרתם הדתית לבין הידיעה שהקב"ה מנהיג את העולם באמצעות הכוכבים".
הוא כותב פעמיים-שלוש בשנה, לאחר – שהוא מסמן מראש בכל פעם שבוע של התפנות. "קשה לארגן שבוע כזה בתוך עיסוקים מלחיצים וחיי משפחה", הוא אומר, "וגם – לקוות שהשם ישלח את ההשראה בדיוק באו תו שבוע". בזמנים האלה הוא מתנתק מבני משפחתו, נוסע להתבודד בכפר-תבור, בדירת התפנות שמעמידה לרשותו (בתשלום) אגודת הסופרים, מוותר על שעות שינה ועל ארוחות מסודרות ומאפשר לרוחו להתפרע. כבר עשר שנים שהוא רוצה לכתוב רומאן, אבל קשיי הפרנסה אינם מאפשרים לו להקדיש את כל כולו לכתיבה.
חוקרי הספרות אריאל הירשפלד ודן מירון – עוקבים בעניין אחר שירתו, וגם החיבור לכת בי העת השונים, כמו 'חדרים', 'אלפיים', ו'כרמל', ממשיך לעורר בו שמחה גדולה.
"השירים שלי הצליחו לפרוץ כי הם דובבו משהו בחוויה היהודית-קיומית של האדם הישראלי, בלי קשר למה יש או אין לו על הראש", הוא אומר. הוא עצמו, למשל, מסרב להיכנע לתכתיבים חיצוניים כלשהם. קפלון חדור בתפישת עולם חב"דית אבל מעריץ את הנוער הדתי-לאומי; זקנו הארוך וכיפתו הגדולה מחביאים מאחוריהם קריאה למרד בממסד הדתי ודרישה ליצירה אישית אותנטית.
איך מתקבל העיסוק שלך בכתיבה בקרב בני משפחתך החב"דניקים?
"רק עכשיו, בגילי המתקדם, אני מתחיל להעריך את הורי על פתיחותם לנוכח גילויי המרדנות המוקדמים שלי, כשהם יכלו בעצם להשתגע מצער ותסכול. היום הם כנראה גאים בי, כי אמנם אני פועל בצורה שונה מזו שהם חינכו לה את ילדיהם, אבל בסך הכל אני יורה למטרות שהטמיעו בי".

מה מתמגנט לחז"ל?


הרעיון להרחבתם של מחזורי התפילה נולד אצלו בארבע לפנות בוקר ברחבת הכותל, בתפילת ותיקין של יום כיפור. "זה היה אירוע – ממש מתוק", הוא אומר. "ניגש אלי גיסי החר די באמצע סדר העבודה, כשהחזן היה בלתי נסבל באופן קיצוני, ושאל אם יש לי במקרה לתת לו משהו מעניין לקרוא שיכול לשפוך אור על הרעיון שמדובר בו במחזור בקטע הזה של התפילה. רבע שעה מאוחר יותר ניגש אלי בחור חילוני שעמד מאחורי ושאל אותי גם הוא אם במקרה יש לי קטע קריאה מעניין בשבילו. פתאום נפל לי האסימון. הבנתי שאני צריך להכין טקסטים שיתאימו גם לאדם חרדי וגם לאדם חילוני.
"דרך שני האנשים האלה חוויתי למעשה – את הצורך הנואש שלי לא להשתעמם מתפי לות הימים הנוראים, לא לסבול מטקסטים שלא מתַקשרים רגשית, ולבנות מקסימום גשרים בין עולם המציאות היומיומית ובין עולם התפילות".
מיד לאחר יום כיפור התחיל קפלון לסמן לעצמו את הטקסטים שהיה רוצה לכלול בספר כזה: החל בדברי הלכה, דרך סיפורים חסידיים ודברי הרבי מלובביץ', ועד מכתבי חיילים מלבנון, כתיבה אישית של פרטיזנים, וגם אבות ישורון המספר מה זה אומר לגביו להיוולד ביום כיפור. כך נולד צמד המחזורים ההגותיים-חווייתיים שזכו לשם 'ממך אליך', שבמסגרתו גם פוסקו מחדש קטעי התפילה ונחלקו לפסקאות.
למה לא הסתפקת בפיסוק ובחלוקה המחודשים, שהם כשלעצמם מאירים את התפילות באור חדש, והתעקשת להוסיף טקסטים למחזורים?
"עם ישראל זקוק להרבה יותר חומר דתי ורוחני בבואו לימים הנוראים. הרבה אנשים נמצאים בקרבת נפש ביום כיפור, ורציתי לנצל את ההזדמנות ולחשוף אותם למיטב הטקסטים של העם היהודי במאות האחרונות".
דרוש אומף לפרויקט מהפכני שכזה. "לא אומץ, רק תמיכה מחברים שסייעו להגשים את הפרויקט. ידעתי שמתבקש מאליו שהעולם הדתי יבנה לעצמו חיבורים בין המציאות הדתית למציאות המנטלית שהוא חי – בתוכה. אני מודע לכך שהעולם הרבני השמר ני יאכל את הפרויקט הזה עם כאב בטן, אבל אי אפשר להדחיק את הצורך הקיומי. יש גבול למידה שבה אדם מסוגל לסבול את המידור בין החוויות הרוחניות לבין התכנים המדובבים אותן".
הטקסטים החז"לים הקאנונים אינם מספיק אלמותיים בעינך?
"הם אכן כאלה, וליחם לא נס. וככאלה, הם מפרים אותי ואחרים להצמיד אליהם מה שמתמגנט אליהם".
בין הטקסטים שכללת ישנם קטעים רבים המתארים חוויות פרטיות. למה להציד אותם כחלק ממחזור, האמור לשמש תפילה כללית?
"גם שירה היא תיאור של עולם פרטי, והצ לחתה תלויה בביטחון שלך לדבר את מה שקורה. הפרדוקס של השירה הוא שאם אתה מתאמץ להיות קומוניקטיבי, חבל עליך. ככל שאתה כותב אישי יותר, השירה שלך הופכת אוניברסלית יותר".
ובכל זאת, ישנו הבדל בין שירה ותפילה.
"כשהוצאתי את ספר שיריי הראשון הבאתי אותו מבית הדפוס אל מורי הרב גינזבורג, והוא אמר לי ששירה ותפילה זהות בגימטריה.
מזה אפשר להבין שגם תפילה היא שירה, ולהפך".
– כך שמי שיסיט את עיניו לרגע מסדר העבו דה ימצא בחלקו התחתון של העמוד את השיר 'על דבר החיים ודבר השיר -- ניסיון ב'' של אמיר גלבוע, ובאחד מחלקי חזרת הש"ץ של בוקר החג יוכל להתפייט על 'הבוגד' של נתן אלתרמן. בווידוי של מנחה ירפרפו עיניו על מילות השיר 'תפילה קטנה' של רחל חלפי, ושני עמודים מאוחר יותר, עדיין בסדר הווידוי, ייפתחו לפניו שורות הפיוט 'לך אלי תשוקתי' של רבי אברהם אבן עזרא.
איך נעשו הצימודים?
"מתנות משמיים. אסוציאציה טובה היא תמיד מתנה משמיים, הברקה מתבקשת שלא יכולה שלא להתרחש -- למשל, הקטע על אילן רמון שנכתב לצד הפיוט על אותו הרוג-מלכות שנשרף כשספר תורה בידו. כמה עשרות אסוציאציות באו מאשתי ומאחי, הצעיר ממני ב-18 שנה".

'המצב' נשאר בחוץ


יונה אשתו היא הומאופטית קלאסית, כלומר עובדת עם הגוף בדומה לדרך שבה עובד בעלה עם הנפש: היא מאפשרת לו לקבל תרופה חד-פעמית הגוררת תהליך החמרה, כשמתוכו מתעורר הריפוי. הוא מכיר אותה כבר מהיום הראשון להיוולדו, כשאמו ואמה שכבו באותו בית חולים באוסטרליה, אבל רק שנים לאחר מכן הבין שהיא צריכה להיות אשתו.
כשהיה בן שש עלו הוריו לישראל, ויונה עלתה עם משפחתה מספר שנים מאוחר יותר. קפלון היה בן 15 כשפגש בה בישראל, ומאז ידע שזו האשה שאיתה הוא רוצה להתחתן. הם חזרו ונפרדו. "אשתי חיכתה שאתבגר", הוא מסביר.
"זה אף פעם לא קרה. לא שזה קרה לה". אבל הם התחתנו, צעירים ויפים, וילדו ארבעה ילדים: הבכור כיום בן 20, הצעיר בגיל בר-מצווה.
אחד השירים היפים בקובץ החדש מוקדש ליונה, והוא מתאר -- באופן עמום מאוד -- מריבה גדולה שהיתה להם: "הרי את מקודשת לי נגיד\ בטבעת זו העשויה\ עשן אפור\ אשר דבר אינו סופי או ממשי בה\ זולת החור,/ הנפער מעלי צוחק\ ולעולם לא שבע ימים (...)". העמימות הזו, אגב, אינה ייחודית רק לכתיבה המדובבת חוויות אינטימיות, כי אם מאפיינת את מכלול כתיבתו של קפלון.
השבוע לפני שנה נפגעה בתו של קפלון בפיגוע בקו 2 בירושלים. היא שכבה מתחת לאדם מת, וכך ניצלה. השיר היחידי בקובץ המתייחס למקרה הזה, ולסכסוך הישראלי-פלשתיני כולו, מתעקש גם הוא להתרחק מההווי היומיומי ולתפוס מבט מרוחק וגבוה. "מראש החלטתי שלא יהיה יותר משיר אחד שיתייחס ל'מצב'", הוא אומר, "כי השירה שואפת להיות עשרה טפחים מעל למצב".
"סרבני פרידה מן היום הכלֶה", כתב בשיר ההוא, "כשחרור וכקאק;\ צורחים מול הזיו הכלה\ בנפול הזהב המשלה על ערינו\ כאשר ייפול הומה ומסנוור\ גם עוד הרבה אחרינו/- - \ שרים לחיֵי,\ שותקים מול מתֵי,\ נשמה בוהה בגוף היפה.\ נצח ורגע מאפסים זה את זה/ והיום שנגוז בורא לילה אמיץ\ חבל על הזמן".
– השנה פרש קפלון מהוראת חסידות במדר שת 'שובה' שבעפרה, שבה התחיל ללמד עם היווסדה ובמשך 20 שנה. בבית הרב קוק הוא ממשיך להעביר אחת לחודש שיעור על מי השילוח ואגדות הזוהר, וגם מנחה סדנאות כתיבה בכל הארץ. חוץ מזה הוא פוגש צעירים וצעירות המתלבטים בשאלות של זוגיות, ומייעץ להם. אין לו הכשרה, הוא אומר, רק סייעתא דשמיא.
– כשהוא מעביר סדנת כתיבה בישיבות תיכו ניות, הוא נעזר בטקסטים של שירה ישראלית חדשה; לקבוצות של בני נוער חילונים הוא – מציג מקורות תורניים. "מחנכים חילונים רגי שים וכנים מופתעים בהתרגשות ושמחים על ערוץ החיבור לעולם הקודש, שלא היה ידוע – להם", הוא אומר. "אלו הם רגעים מאוד מרג שים, כשם שמרגש אותי לראות איך שיר – שהוא על פניו חילוני מצליח לעמת בחור ישי בה דתי עם עמידתו מול הקדוש ברוך הוא".
לכן, כשהוא נשאל לעיסוקיו, הוא משיב שהוא עוסק בשדכנות -- בסדנאות הכתיבה, בפגישות הייעוץ לצעירים, במחזורים החדשים שנערכו תחת ידיו.
"למרים ברוך-חלפי ישנו שיר שבו היא אומרת 'היי יוצרת את עצמך לקראת אלוהים'.
הפסגה של המעשה האנושי היא להיות בתוך יצירה, ובייחוד אם היא 'מולו' ולא מול מו"ל.
– היום היצירה דוחקת את העולם הדתי, המת – חיל לפשוט צורה חיצונית ולהעדיף צורה פני מית. זו מהות ההתבגרות, למרות שיש חשיבות לאין קץ לצורה החיצונית בעולם הדתי. אבל במקומות שיש הדגשה של הצורה החיצונית, הפנים כנראה די חלול. כחברה, אנו מתבגרים – בהקשר הזה. הזרמים העיקריים בחברה היש ראלית עוברים תהליך התבגרות ונאלצים לפשוט צורה חיצונית.
"שלוש קבוצות בחברה הישראלית עוברות את התהליך הזה: נאמני ארץ ישראל, שהארץ נשמטת תחת ידם, נאלצים להתבסס על עולם פנימי יותר ויותר, לבדוק מהו המוקד הקריטי ולהילחם עליו; הזרם החב"די, שההיסטוריה כפתה עליו השתחררות מתפישה חיצונית יחסית של המשיחיות; והשמאל הנאיבי, שהשלום נלקח ממנו והוא נדרש עתה להתבגר ערכית ויהודית. זוהי מתנה אכזרית וענקית של ההיסטוריה. משום שהיא מכריחה את היהודי המסוגר להיזכר בבורא. התקשורת נעשית יותר ויותר בלתי אמצעית".

מי יבין אותי?


קפלון מדבר בקול שקט ובביטחון, כמי שמודע היטב לכריזמה השופעת ממנו וליכולת ההשפעה שלו על מאזיניו -- לרוב בני נוער, – שהופכים אותו לפעמים לסוג של גורו. תלמי דיו, גם הוותיקים שבהם, מעריצים אותו, ובשיעורי הכתיבה שהוא מנחה נוכח, בצד ההשראה, גם ניסיון לרצות את המנחה-מתווה הדרך.
בעקבות סדנאות הכתיבה האלה נולד הספר 'ראיתי והנה', המאגד עשרות תרגילי יצירה בהשראת פרשיות השבוע ומועדי ישראל. אבל ניסיונו בהוראת הכתיבה היצירתית לא תמיד מעורר בקפלון קורת רוח ושאננות אופטימית.
"בחלק ניכר מהכתיבה הדתית הצעירה, הדרייב לכתיבה הוא מרד בממסד הדתי שמעולם לא התרחש", הוא אומר. "בחסות השירה, ותוך ניצול השפה המשחררת והידיעה שרבים לא יקראו זאת כי זו שירה, עושים רבים מהכותבים מעשה שיכולים היו לעשותו בגיל 16 לולא היו גדלים במשפחה מאוזנת. אבל הם גדלו במשפחה דתית רגילה, למדו באולפנה והתחנכו לאור ציפיות דתיות ותמונה של הרב קוק בכל מסדרון. ולכן לא יכלו לעשות את המרד הדתי בממסד.
"השירה של הכותבים הדתיים מנוצלת, – ולכן היא לא מצליחה להתרחש באמת. הקתר זיס חוגג. זה נכון לגבי מרבית העשייה של חבורת 'משיב הרוח', למשל. אני רק יכול לקוות שבעוד עשר שנים, אנשים שיתמידו בתהליכי ההתבגרות ובכתיבה באופן אחראי, יוציאו מעצמם שירה מעניינת ואיכותית, שתעמוד בזכות עצמה".
העובדה שהכתיבה הזו נולדת מתוך מרד הופכת אותה ללא-שירה?
"אם כאב הבטן שלך תופס משמעות סמלית ויש לך גם מודעות לזה, אז המרדנות הפורצת יכולה להפוך לשירה".
אז לכותבים הדתיים הצעירים חסרה מודעות?
"ויש להם גם חרדה סביב העיסוק במיניות, ודיסלגיטימציה לעסוק בתוכני הלא-מודע. כל זה מעקר את השירה מראש. זו הסיבה לכך שמתקבלים טקסטים יפים עם דימויים והכל, אבל הם לא יחשמלו אותך ולא יזיזו אותך לשמיים חדשים".
אבל הישועה, הוא אומר, היא מרחק הרף עין מפה -- לפחות בכל מה שקשור למציאות הרוחנית. קפלון משוכנע שאותו נוער דתי-לאומי, שחטא אי-המרד בממסד רובץ לפתח כתיבתו היצירתית, הוא הנוער שיישא – על גבו את נטל קריסתם של שאר חלקי הצי בור הישראלי.
במאמר נוקב שפרסם לפני ארבע שנים, תחת הכותרת הדו-משמעית 'בחור יוצא מן – הכלל', טען קפלון כי מאחורי האלמות הגמ לונית והמתסכלת של הנער הדתי-לאומי מסתתרות יכולות הנהגה שהוא עצמו טרם יודע עליהן. "לאחר שלב ההתמסרות בת עשרות השנים לבנייה הפיזית של ארץ ישראל", כתב שם, "ממשמש ובא, ככל הנראה, שלב הבנייה הנפשית והרוחנית: סדר יום חדש מוכתב לנו, באמצעות ילדינו ותלמידינו...
הכותב, העובד לפרנסתו כמורה וכמנחה סדנאות כתיבה במסגרות חינוכיות שונות, זוכה שוב ושוב בחוויה משמעותית המומלצת בחום לכל ציבור הרבנים והמחנכים: להסיט קמעא את וילון התודעה הרגילה ואת מחסום הבושה, ואז, לראות לרגע ולשמוע את הקולות – והברקים: מה באמת קורה לחבר'ה, ומה במק ביל -- כסיבה וכתוצאה -- קורה לנו".
קפלון ניסה להסביר במאמר ההוא, שפורסם בתחילה בעיתון 'הצופה' ויצא מאוחר יותר כחוברת נפרדת (בהוצאת 'בית אב'), איפה טעינו, ומה נדרשים מחנכי הדור הצעיר לעשות כדי לכונן מחדש אינטראקציה איתו.
אתה רואה בעצמך מתווה דרך?
"את זה שמישהו אחר יגיד. וגם אם כן, אני – נמצא בתוך חבורה שעושה את זה לא במניפ סטים אלא באופן שבו אנו חיים. האדם הוא הגשר. האפשרות לחיות בכמה עולמות בעת ובעונה אחת ולחבר ביניהם, היא מרכז חיי -- אם כי קשה לחיות כך, ורגעי הסיפוק מגיעים רק אחת לכמה שנים, למשל כשהספרים יוצאים לאור. ביומיום החיבור הזה מייסר וגם מבוקר על ידי הסביבה; אני חי בסביבה חרדית – שאין לי סיכוי לתקשר איתה, וגם לעולם החי לוני שאני פוגש בהזדמנויות שונות אין סיכוי להבין מה אני חווה. בינתיים. אך גם הוא משתנה מאוד, ועוד יפתיע אותנו".


שלח לחבר

שלח כתבה לחבר

הערות:

שלח ל - e-mail:

שם השולח:

e-mail השולח:

הוספת תגובה

כותרת:

שם:

אימייל

מגורים:

שים לב!

מערכת Yeshanews שומרת לעצמה את הזכות שלא לפרסם תגובות שאינן ראויות לפרסום.

התפרסמו 2 תגובות:

2. הסופר
מריאן קפלון ,קריית חיים [30.09.06,18:25] תגובתך ל - מריאן קפלון
1. חילונית שהתרשמה
נירית ,תל אביב [09.01.05,18:55] תגובתך ל - נירית
 

פרסומת