ארץ ישראל

משפחת פריג'ה-גוש קטיף

הודיה כריש חזוני ב חשוון התשס"ה 17/10/2004 09:44

מירי ואלדד פריג'ה בני 33, נשואים 13 שנה. הורים לאוריה- 12, ידידיה-10.5, אילה- 8.5, אריאל- 7, צור- 3.5, רנן- 2.
למושב קטיף הגיעה המשפחה לפני ארבע שנים בקיץ, שתי דקות בערך לפני תחילת המלחמה. "הגענו לקטיף ביום שישי, וביום ראשון בערב כבר אספו את התושבים ודיברו על כך שצריך לאגור מצרכים, ואיך להתמודד עם הפחדים של הילדים וכדומה. שאלתי את אחת השכנות למה לא סיפרו לי קודם. זה היה מצחיק".
וברצינות?
"ידענו שהמצב הביטחוני כאן לא מזהיר, אבל לא ציפינו למה שקרה".
אם היית יודעת שזה מה שיהיה?
"אני באמת לא יודעת. אנחנו מאוד אוהבים את המקום. נראה לי שהתקשורת מציגה את החיים כאן כיותר מפחידים ממה שהם באמת. כל מי שמגיע לבקר, רואה שבסך הכל שקט כאן ויש איכות חיים".
מירי גדלה בחיפה, אלדד בחצור הגלילית. הוא איש מחשבים, והיא אחות במקצועה, שמכהנת בשנתיים וחצי האחרונות כמזכירת הפנים האסרטיבית של מושב קטיף. לגוש הגיעו מחיספין שברמת הגולן. "לא היה לנו רע בחספין. עזבנו כדי להיות קרובים יותר למקום העבודה של אלדד".
למה דווקא לכאן?
"חיפשנו מקום והתלבטנו, היו לנו חברים שגרו פה והמליצו. מצאנו יישוב עם אנשים איכותיים וחינוך טוב לילדים. הקדוש ברוך הוא כיוון שנגיע לקטיף".
בינתיים הם גרים ב'אלמור', מבנה זמני, מגדלים בחוץ בזיליקום, נענע, הדס וערבה, וחולמים על בית משלהם בקטיף, כזה שישתלב בין שאר הבתים היפים של המושב, המוקפים בגינות שמתאמצות לגבור על החולות. "כרגע אין אפשרות להתחיל לבנות, הבנייה אסורה, לא ניתן לרשום במנהל המקרקעין ולא נותנים משכנתאות לבנייה בגוש".


כדור תועה


מה היה הרגע הכי מפחיד שלכם כאן?
"היתה לנו שריפה בבית, שבלל לא קשורה למצב הביטחוני. לפני כמעט שנתיים עלה באש מזגן, שלא היה מחובר לחשמל- ניצת מאליו. נגרם נזק לחדר, והבית היה צריך לעבור שיפוץ, אבל אנחנו, ברוך ה', בריאים ושלמים".
ירו לכם כדור לתוך הסלון, לתוך הבית. זה לא היה הכי מפחיד?
אוריה אומרת שזה לא היה מאוד מפחיד. מירי מספרת: "הגענו באותו יום מבית החולים לאחר הלידה של צור, זה היה הלילה הראשון שלו בבית. באמצע הלילה שמענו 'בום', כל הבית רעד ומעין קולות זליגה של זכוכיות נשברות. קמנו מהמיטה, הלכנו לסלון וראינו שירו לנו לתוך הבית. התברר אחרי זה שזה היה כדור תועה שהגיע אלינו. כמה חודשים אחר כך היה שוב ירי, ואותו חלון התנפץ פעם שנייה".
היה רגע של ייאוש?
"ממש לא, אנחנו לא מתכננים לגור בשום מקום אחר".


כולם באים


במושב קטיף, שקיים כבר 18 שנה, חיות 65 משפחות. כשיורד הערב אפשר להריח את הרפת, ולראות את הצללית הגדולה של מתקני המשחקים החדשים שהוקמו לזכר בנות משפחת חטואל. מירי מלטפת בעיניים את השמות החקוקים על האבן הגדולה, ואומרת בטון של מזכיר-פנים שצריך לשתול שם עוד פרחים.
מה הבילוי המשפחתי האהוב עליכם?
"לנסוע לסבא וסבתא, לטייל ולארח אנשים".
יש מישהו שלא מגיע?
"כל המשפחה באה וגם החברים".
לאן היה הטיול המשפחתי האחרון?
"לממשית, העיר הנבטית בנגב, ומחר נוסעים לשא-נור".
מה המאכל המשפחתי האהוב ביותר?
"על האש".
מה החלום שלכם?
"שנוכל לבנות את בתינו כאן, על חול ים נקי, בלי כל הלכלוך שהשכנים מהמוואסי מייצרים".


הדיקטטורים בסוף נופלים


כשמתקשרים לטלפון הסלולרי של מירי ועונה התא הקולי, שומעים את האחים זינגבוים שרים: "לא נלך מכאן, אין לנו לאן, זה שלנו לעולם".
מה אומרת לכם המילה התנתקות?
"אנחנו בכלל לא חושבים על זה, זה לא חלק מחיינו. אבל אנחנו עושים את הכל כדי שמילותיו של ראש הממשלה יתבדו. אין לו שום לגיטימציה לעשות כאן מה שבא לו. הוא מפזר כל מיני אמירות בתקשורת שמראות שהוא כבר לא ממש שולט על מה שקורה. אנחנו מאמינים שזה לא יקרה. שכשמסתכלים על פרטי הפרטים של מה שמתרחש, כמו החוק החדש שאומר שמי שתהיה לו סכין בבית ביום הפינוי יקבל שלוש שנות מאסר, רואים שזה מגוחך. אחרי המשאל של הליכוד ראינו שבסך הכל העם אתנו. דיקטטורים אף פעם לא החזיקו מעמד הרבה שנים, בסוף הם נופלים".
וידידיה מוסיף בחשש של ילד בגיל 10, ש"אנשים כאן בקטיף בנו מקלטים בבתים שלהם, ואם יפנו פה אז המחבלים יוכלו לברוח מהמסוקים הישראליים ולהתחבא במקלטים האלה. יהיה להם מקום לעשות בלגן".
החיים השתנו מאז שההתנתקות על הפרק?
"אנשים בונים את בתיהם, אנשים ממשיכים לחיות. אבל מבחינה כלכלית החליטו לייבש אותנו, כאילו אנחנו סוג ב'. כאילו אנחנו לא משלמים מסים, וזה מקשה. גם מבחינה ביטחונית ככל ששרון מדבר יותר על התנתקות הערבים כאן חוגגים, אבל שלא יחשוב שזה מה שישבור אותנו, שלא יהיו לו אשליות".
במשפחת פריג'ה זוכרים לאריאל שרון גם ימים אחרים. בפסח לפני שלוש שנים וחצי, הוא בא לבקר בעצמונה ופגש את תלמידי בית הספר. לידידיה יש תמונה משותפת איתו. "לא יהיה, אל תיתנו את בתיכם, דמכם לא יופקר", מירי מצטטת את מילותיו מהזיכרון.
באיזו פעילות הסברה השתתפתם?
"ביום המשאל של מתפקדי הליכוד היינו אחראים על חצור. הספקנו לעמוד שם רק ארבע שעות, ובגלל האסון, הרצח הנורא של חברת היישוב טלי חטואל וארבע בנותיה, חזרנו לקטיף. הגענו ישר להלוויה, כבר לא עניין אותנו כלום, אפילו לא מה תוצאות המשאל. הסדיזם הזה שהפלשתינים מסוגלים אליו, ללכת ולרצוח את הילדות מקרוב, זה לא נותן לי מנוח. איך אנשים כאלה יכולים לחיות פה לידנו, ואנחנו מספיק טיפשים בשביל להאמין להם".
"בשרשרת האנושית עמדנו במושב קטיף, אבל עבדנו קשה מאד לפני". מירי הייתה אחראית על אזור רמת הגולן. באחת מהנסיעות הארגוניות לשם, הם עצרו בקיבוץ שדה-אליהו, והלכו לבקר את יונתן בשיא, האחראי על מנהלת ההתנתקות. "הגענו אליו הביתה כל המשפחה, לבושים בחולצות כתומות של גוש קטיף, והוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות, אבל לא פצה את פיו. הוא רק שמע אותנו ולא ענה, והבנו שאנחנו מדברים לאוזניים סגורות.


שלח לחבר

שלח כתבה לחבר

הערות:

שלח ל - e-mail:

שם השולח:

e-mail השולח:

הוספת תגובה

כותרת:

שם:

אימייל

מגורים:

שים לב!

מערכת Yeshanews שומרת לעצמה את הזכות שלא לפרסם תגובות שאינן ראויות לפרסום.

התפרסמו 1 תגובות:

1. מושב קטיף נוסד לפי ידיעתי בשנת 1978. ל"ת
פלוני ,נווה דקלים [07.04.05,09:47] תגובתך ל - פלוני
 

פרסומת