ארץ ישראל

משפחת זקוטו

הודיה כריש-חזוני ט"ז חשוון התשס"ה 31/10/2004 10:10

אבי (47) ונורית (45) הורים לאלה בת 13 ותומר בן 7. מתגוררים ברפיח-ים משנת 86'

אבי ממושב עולש, נורית מבית אליעזר התחתנו לפני 22 שנה. גרו בהתחלה במושב של אבי וידעו שהם רוצים להגיע להתיישבות, ליישוב צעיר. "חיפשנו בגליל, בערבה ואז הגענו לכאן. זה היה גן-עדן. ים כחול, דיונות חול, דקלים, שקט ובלי גדרות". את אבי, הגדרות מוציאות מדעתו. "הייתי מגדר אותם ואותנו משאיר חופשיים", הוא אומר.
פעם, הם מספרים, היו לוקחים חמור ועגלה והולכים לים. היום אל החוף הסמוך כבר אי אפשר לגשת, אז נוסעים לחוף אשלים, הנמצא במרחק חמש דקות ברכב. נורית מספרת בגעגועים על השבתות שבהן החופים היו מלאים באנשים מכל הארץ, שבאו ליהנות מהים והדיונות.
במשך שבע שנים גרו בקראוון, ואז בנו את ביתם. בית מבהיק מניקיון, עם פרחים בכל פינה וקירות מקושטים בציורים שציירה נורית בגיל 17. ממול נשקפת עמדה שעליה מתנוסס דגל מצרים, עמדה הנמצאת מעבר לציר פילדלפי.


26 משפחות ופלפלים


נורית מנהלת את לשכת ראש המועצה במועצה האזורית גוש קטיף, אבי הוא מנהל אחזקה במועצה, מתנדב במד"א ובזק"א ומשמש גם יושב ראש המזכירות של רפיח-ים בהתנדבות. מעבר לכך, הוא נענה כמעט לכל משימה שאליה הוא נדרש. בבוקר שבו ביקרתי שם, החליף אבי את נהג ההסעה של הילדים שחלה, והסיע אותם לבית הספר. אלה ותומר לומדים ב'הבשור' בחבל שלום.
ברפיח-ים, יישוב חילוני, גרות 26 משפחות. הן מתפרנסות בין היתר מחקלאות - גידול עגבניות, מלפפונים, פלפלים ותבלינים, ומתעשייה זעירה - מתפרה ונגריה.
מה השתנה בארבע השנים האחרונות?
"בהתחלת האינתיפאדה היה מתח באוויר, כוננות של הצבא, לחץ. עברנו לא מעט פיגועים בגוש, וכל רצח נגע לנו, כאילו מדובר באחד מאיתנו כי גוש קטיף זו משפחה אחת". אבי גם הגיע למרבית האירועים בעצמו, וראה לצערו את הכל.
מה הבילוי המשפחתי האהוב אצלכם?
"אנחנו נוסעים המון לטייל, בעיקר בשבתות. אוהבים ללכת לים, בעיקר בחופים של גוש קטיף".
טיול אחרון שטיילתם?
"היינו בים המלח בבית המלון".
מה המאכל המשפחתי האהוב ?
קוסקוס, ו"תומר אוהב רק קורנפלקס".
יש ביקורים?
המשפחה והחברים לא מגיעים לבקר, חוץ מההורים של נורית.
את יחסי השכנות עם הישובים הדתיים הם מגדירים כ"הרמוניה נהדרת". "אין כפייה דתית ואין אפליה, אנחנו לא עושים על-האש בשבת, למדנו לכבד את הדתיים והם למדו לכבד אותנו. לכולם יש מטרה אחת- לשמור על הבית".


הפינוי לוקח את הנפש


מה אומרת לכם המילה התנתקות?
נורית: "לגרש אותנו מהבית שלנו".
אבי: "זה עושה לי רע בלב. אני נולדתי בעולש, ולכל בנאדם יש געגועים בלב למקום שהוא נולד בו. כשאני מתגעגע, אני עושה סיבוב ומבקר חברים, אם יפנו, לאן הילדים שלנו יחזרו? אותנו לא מעניין הכסף, הפינוי לוקח לאנשים את הנפש".
נורית: "זה לרמוס לנו את כל הזיכרונות, לנפץ את החלומות שלנו ושל הילדים. אנחנו באמצע דרכנו, זה לקטוע הכל".
אבי: "אנשים שגרו שנים ספורות בימית נהרסו להם החיים, ואנחנו גרים פה שנים".
אבי אומר שמאז הדיבורים על ההתנתקות התחילו לו כאבים פיזיים בכל מיני מקומות בגוף, מהלחץ. נורית אומרת שזה יושב כמו גוש מאחורי העורף, "אבל ממשיכים את החיים". אבי: "מה האדם מחפש - מקום שקט, פרנסה, הכל טוב לנו פה, לא חושבים על מקום אחר".
הוא מציג את המכתב שקיבלו ממנהלת ההתנתקות, ונזכר איך אריאל שרון היה מגיע, עם לילי ז"ל, "כמעט בכל יום שישי. הוא אהב לצפות אל הים, לראות את הדקלים, היה מסתובב חופשי ונכנס לאנשים כאן הביתה לשתות קפה. עכשיו הוא הפך מאוהב לאויב".


לא נשתטח, לא נרביץ


בשרשרת האנושית, העדיפה משפחת זקוטו לעמוד בצומת קסטינה. נורית: "רצינו להיות מחוץ לגוש, כדי לראות את המסות של האנשים. זה היה מדהים. היו מקומות שבהם היה אפשר להעמיד ארבע שורות של אנשים". אבי מתבדח ש"השרשרת היתה יכולה להגיע עד קריית-שמונה". מאוד מכעיס אותם שהשרשרת הוצגה כאילו השתתפו בה רק אנשים דתיים. "זה בלוף, היו מושבניקים וקיבוצניקים, הרגשנו שהעם אתנו".
המשך המאבק:
אבי: "אעשה הכל לשמור על הבית שלי, אבל בחיים לא ארים יד על חייל. זה לא יקרה גם אם אני אמות". נורית: "כי החיילים הם הילדים שלנו. גם לא נשכב מתחת לדחפורים, אבל נעשה הכל שזה לא יהיה".
אבי מקווה ששרון "יקבל שכל" ויעשה משאל עם. "כי כאן זה לא מאחז, זה חבל ארץ".
מה היה הרגע הכי מפחיד?
נורית: "האוטובוס של ילדי כפר דרום, והרצח של עמוס סעדה שנורה למוות יחד עם אסף צפירה מבדולח בתוך החממות שלו".
היה רגע של ייאוש?
"מה יש פה להתייאש. היו פיגועים גם בירושלים, תל-אביב ובאר-שבע". נורית מספרת כי היתה תקופה בה פחדה להיכנס לקניונים, "אבל הגוש זה הבית ,וכל אחד מרגיש בטוח בבית שלו". אבי: "אסור להתייאש, אם נתייאש נאבד את המדינה, צריך להיות חזקים. אני חושב שהאנשים פה חזקים בשביל הרבה אנשים במרכז הארץ".


ללמוד נהיגה ברפיח


מי מביניכם הוא האופטימי יותר ומי הפסימי?
"אחד משלים את השני ומחזק את השני". אבי: "אתמול בבוקר היה ערפל, וניצלו את זה כדי לשים מטענים על ציר פילדלפי. הצבא פוצץ את המטענים וכל הבית הזדעזע, חשבתי שהוא עומד להתפרק, אבל לכל מקום שנלך, הם ירדפו אותנו. כשגדלתי במושב, למשל, פחדו מטול-כרם. אני מציע להעביר את הערבים לסיני - שיבנו להם שם מדינה ויעזבו אותנו בשקט. חבל שבן-גוריון לא עשה את זה."
מסר לאומה:
משפחת זקוטו מזמינים לבקר ברפיח-ים. גם בעוד עשר, עשרים ושלושים שנה - הם מבטיחים להיות שם.
מה החלום שלכם?
החלום של אבי, הוא לקלוט עוד עשרות משפחות ברפיח-ים, ולסיים לבנות בה את בית הכנסת על שמו של עמוס סעדה, תושב היישוב שנרצח. הבנייה תקועה בינתיים בגלל המצב המדיני.
החלום של נורית הוא שיהיה שלום, "שלא נצטרך לשמוע את הבומים". אבי אומר שהמשימה של שלום בין היהודים חשובה יותר, נורית מתעקשת לחלום על שלום גם עם הפלשתינים.
"היום יש שנאה נוראית, אבל פעם זה לא היה ככה. היינו עושים קניות ברפיח ובחאן-יונס, מתקנים את האוטו אצל מוסכניק ערבי, הרבה אנשים בגוש קטיף למדו נהיגה ברפיח."


שלח לחבר

שלח כתבה לחבר

הערות:

שלח ל - e-mail:

שם השולח:

e-mail השולח:

הוספת תגובה

כותרת:

שם:

אימייל

מגורים:

שים לב!

מערכת Yeshanews שומרת לעצמה את הזכות שלא לפרסם תגובות שאינן ראויות לפרסום.

 

פרסומת