חדשות

ההתפכחות המרה

אריאל ישראל י"ט תמוז התשס"ה 26/07/2005 22:46

אני מניח שאינני היחיד שהתאכזב ממה שקרה בכפר מימון, ואף אינני היחיד שיצא מתוסכל מכך שלא ננקט קו אקטיבי ואפקטיבי יותר. והנה, בבואי לחפש אשמים, מוצא אני בתוך עצמי את ההאשמה העיקרית. שלא תהיינה לרגע אשליות, אינני מדמה שיש לי השפעה על המאורעות, עד שיכולתי לשנות מאומה, אלא שפשוט נראה לי כי מה שקרה אצלי בפנים משקף את עומק הטרגדיה. ואסביר דברי:
בכפר מימון (ואולי במאבק על גוש קטיף בכלל) האהבה נצחה. כן, היא נצחה אותנו. במקום להתייצב בעמדה מוסרית מוכיחה, ולומר כי יהודי לא מגרש יהודי, וכי הכוונה הזדונית שמאחורי ההתנתקות היא התנתקות מאותה סולידריות שמחברת את היהודים, ומאמץ לטפח זהות ישראלית שתתעמת ותחליף את הזהות היהודית (ע"ע סרטי כחול לבן), באנו ושוררנו למגרשינו ומחריבינו – תוך איבוד חוט שדרה מוסרי מינימלי – "אוהבים אתכם צה"ל". בזה התרוקנו מכל טיפת זעם קדוש, ושמטנו מאתנו כל תוקף התקפי.
אמנם לא בעיוות המוסרי עיקר החולשה. יכולים אנשים לבוא ולהתמרמר כי שרון והתקשורת מנצלים את אהבתנו הזכה ניצול ציני, ומפרשים אותה כחולשה, למרות שהיא גבורת גבורות, בחינת "איפוק זה כח". אבל האמת צריך שתאמר, שרון אינו מנצל ניצול ציני, להפך, שרון מבין מה באמת פירושה של אהבה זו. פירושה כי נעים וחמים להיות חלק מציבור רחב שיש לו מדינה ושלטון, ופירושה שכיף לבנות עקיבא להתאהב בחיילים זקופים עטורי דרגות ומעשי גבורה, ולמי יש כח להתנתק מכל זה רק מפני ריבוי הכחש וההתכחשות, השקר ואיבוד הזהות, שמערכת זו מטפחת. לכן אנו כל כך אוהבים ומקרבים בשתי ידיים, ולכן סירחון נוצרי נודף מהקירוב הזה. הלא גם אצלם ריבוי האהבה קשור בחולשתו של אלוהיהם מלפעול לשינוי המצב ושינוי האדם, בבריחה למלכות השמים מפני הייאוש ממלכות הארץ.
אנחנו שרים כי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", אבל מדחיקים את העובדה הפשוטה ששרון וכל מפְני העורף לחזון ציון אינם מפחדים ממי שמפחד להביא דרך ארוכה אל קו הסיום. בגלל הפחד הזה להאבק ולהכריע, אלו שתולים עצמם בדרך הארוכה, ב"לעתיד לבוא", מבשרים לשרון כי העולם הזה, הנוכח כאן ועכשיו, שלו הוא, וכי איש לא יעמוד בדרכו מלהגשים את שאיפותיו קצרות הטווח וקצרות הראי.
פתחתי בווידוי אישי כי את התהליך הזה שנגדו אני יוצא עברתי בעצמי בימים ששהיתי בכפר מימון. כל מי שהיה שם חש "שאי סביב עיניך וראי, כולם נקבצו באו לך", וכשרואים זרימת המונים שכזאת, הלא הטבעי והפשוט ביותר הוא להגיב "סוף סוף", הנה מצטבר הכח שיוכל לשנות (שמעתי שם מי שאמר מליצה נאה: "מה ירוק בחוץ כתום בפנים ויש לו גרעינים של מהפכה? – כפר מימון"). אבל באה המציאות וטפחה על פנינו. נחשפה האמת, כי לרצות אחדות וליכוד שורות ואהבה ושלום במחננו פירושם לרצות פינוק, פירושם שקיעה בוותרנות. התברר בפעם המי יודע כמה שפשרה בין עמידה-מחדדת-הבדלים על דעתך ועל עצמיותך לבין האהבה הנוחה היא בעצם כניעה לאותה אהבה, וקבלת פטור מהתפקיד הלא-סימפטי להתייצב מולה. התברר שאשליה היא לחשוב שהדוגלים בשם האהבה מסוגלים להתקרב לתובעי העימות ולהתפשר איתם (שלא לאמר, לאהוב גם אותם), מפני שכאמור, לדרכם, יתרונה של הפשרה הוא בהשגת נוחות והתרווחות (בחינת דרך ארוכה עם רווח רחב מאד ביני לבין היעד), ואילו פשרה עם לוחמים מאיימת על הנוחות הזאת. בזה בעצם התברר שנכונותם של הלוחמים עצמם להתפשר, אף היא כניעה לפיתוי מסוג אותם הפיתויים המזמינים את האדם לתפוס מרווח בינו לבין חזונותיו.
העיקר כמובן הוא היוצא מכל זה למעשה, לאן פנינו מועדות עתה? נראה שהתשובה ברורה. צריך להתחיל דרך, וצריך לזהות מנהיגות ברורה ומפורשת לדרך הזו. התחלה כזו אכן גוזרת עלינו להיות מיעוט, אבל צריך להיות נכון לשלם את המחיר של חיי מיעוט. אלו חיים של גולה וחוסר נחת, הפוכים מהחיים ה'בעל-בתיים' של האזרח בן הרוב, וגם חיים של הצלחות מעטות ודפיקות רבות של הראש בקיר, אבל אין דרך אחרת למי שרוצה להציב חידוש ומבין שהסכנה הכבדה ביותר לאותו חידוש היא טשטושו והתבוללותו. דרושה לנו התנתקות מחבל הטבור של החברה הישראלית, זו שששה "להכיל" אותנו תמורת שמירת הפה הסגור וטשטוש הצורה. אי הנכונות לפעול בכיוון ההתנתקות, פירושה עצלות, ולא פחות מזה – עצלות המחשבה.
דברים אלו אינם שוללים את האהבה במובנה העמוק והאמתי, כשם שהתעצמות עם קדושת ישראל, בחירתם ונבדלותם אינה אמורה לשלול את אהבת כל היצורים. אמנם, ראשית לכל צריך לבוא הבירור הזהותי, העדפת ישראל, ועל רקע זה ההבחנה הנכונה מה נחשב טוב ומה נחשב רע, ורק אחר כך, מעמדת תצפית עליונה זו, אפשר להרחיב את היריעה יותר ויותר. אדם וחוה, בתחילה היו דבוקים זה בזה אחור באחור, כידוע, ופירוש הדבר שהחיבור ביניהם היה תלותי, אבל דוקא מפני כך מפגש פנים אל פנים לא נהג אז ביניהם, וכדי לקיימו היה צורך בנסירה והתנתקות. אי העמידה על שלנו לעולם תימנע אפשרות שיכירו אותנו כחידוש שיש להתייחס אליו, ושכדאי להתייחס אליו. "תנו עז לאלקים, על ישראל גאוותו".


שלח לחבר

שלח כתבה לחבר

הערות:

שלח ל - e-mail:

שם השולח:

e-mail השולח:

הוספת תגובה

כותרת:

שם:

אימייל

מגורים:

שים לב!

מערכת Yeshanews שומרת לעצמה את הזכות שלא לפרסם תגובות שאינן ראויות לפרסום.

התפרסמו 3 תגובות:

החלף סדר תגובות
3. בע"ה ניתנתק ולא יהיה סופינו תלמידי ר' עקיבא ל"ת
ינון ואליה [28.07.05,17:27] תגובתך ל - ינון ואליה
2. זו המלחמה החשובה ביותר בדברי ימי ישראל
חנה אייזנמן ,ירושלים [27.07.05,21:37] תגובתך ל - חנה אייזנמן
1. ריקודי ה"מה יפיתם"
חסר חשיבות ,ללא סיכון [27.07.05,09:11] תגובתך ל - חסר חשיבות
 

פרסומת